הורים

אני לא שופט את עצמי, 

בצורה פשוטה, אני לא יודע עד כמה מתחולל השינוי בי, ומה אני באמת מסוגל לעשות, כמה אני מסוגל לעשות ומה הסיבולת שלי.

למדתי בדרך הקשה, לאהוב את עצמי.

ברגעים שקיבלתי סירוב לקבל אהבה שאני צריך מבחוץ, למדתי להיות לצידי, ברגעים אבודים, ברגעים נסתרים, שלאיש אין דרך להכווין אותי.

לא היו לי אפילו מילים, הגדרות או נקודות שיכלו לשמש לי ככלי לספר את מה שעובר עלי, ולהוריד מעצמי משקל, להרפות את המתח.

המתח רק גבר וגבר ויותר הפך לגוש עצום, הייתי צריך ללמוד לחיות איתו כמו עוד משהו שצריך לטפל בו. זה כבר לא היה בגדר של רק מילים לשחרר, היה צריך לפוצץ, לשנות והכל מחדש לבנות. האישיות שלי נחמקה, כאילו לא הייתה ולא נבראה. החיים שלי הפכו להיות זה, הגוש הזה, הטיפול הזה, הסבל הזה, שזורם לי בכל חלק בי, במחשבות שלי, ברגשות שלי, בבטן שלי, בחזה שלי. כל פעולה שלא הייתי בתושמת לב למועקה, הייתי קורס, הייתי מאבד הכרה. זה היה יותר מדי, יותר כבר, בלתי נסבל. זה כואב, כואב במצח, כואב בראש, לוחץ על הלב, מכביד על החזה,

כשם שמשהו חזק נכנס בו, לתוכו, כואב באוזניים וכואב בכתפיים.

לא קלטתי שאני כבר לא נושם, לא קלטתי שאני כבר לא חי, זה הפך להיות החיים שלי, זה הפך להיות הגוף שלי. 

אי אפשר לתאר, קשה להסביר, זה התפשט והפך לחלק בלתי נפרד ממני.

כשם שאני כלוא עם הבעיה, כלוא עם הגורל, מחפש שנאה, מחפש כוח, ולא מבין שכל מה שנותר הוא פשוט לשכוח.

כמו אנרגיה שנוצרה ממני, מכאב שלי משנאה שלי לעצמי, מחסימה שלי לעצמי, מחוסר חופש, חוסר ביטוי שלי, והיווצרות בתוך תא מכלאה שכולא את כל מה שיש בי כגרעין אחד אטום שממלא וממלא את עצמו ושום דבר לא יוצא.

המועקה הזאת, נהפכה לחלק ממני, תקועה בי, מתה להתשחרר, להתפרק והיא מועקה שלא יוצאת ממני. שגודלת בי, ונהיית יותר לחוצה.

אין דרך להכווין את עצמי, אני לא מכיר את עצמי, לא מכיר את הגבולות שלי והמסוגלות שלי.

למדתי להתמודד עם האנשים הכי קשים בחיי, הכי משפיעים עלי

למדי לדעת ולזהות שאין דבר שיותר משפיע עלי

מאשר שני האנשים האלה

לרעה לטובה, לזיכרון, להשמדה,

לחיוב ולשלילה

הם היו הבית ספר שלי

עד שגדלתי להיות אישיות

שסותרת להם, שבנויה מהם

שמורכבת מהם אך שונה לגמרי מהם

למדתי לספוג את שתי הכוחות המנוגדים שלי

הבלתי רציונאילים שלי אחד עם השני

למדתי להפוך אותם לדבר אחד

למשהו אחד עיקרי בי

להיוולדות, להיווצרות, להגשמה

לבריאה

אלו שתי הכוחות המנוגדים שלי

שפוסלים זה את זה, שנלחמים זה בזה

והם הפכו לכוח אחד, למטרה,

להוליד אותי, בתהליך שגרם בתוכי להתנפץ

וקיים בתוכי מלכאת בריאה

מ-א עד ת. הפכתי לדבר אחד

הפכתי לתינוק מושלם 

כל חלק בי מורכב מהסיפור,

מורכב מהחוויה

מהבכי ומהרגעים שכל כך כואב 

שאי אפשר אפילו לבכות

שלא פועל לך לבכות, זה קשה מדי

אפילו לא עובר בגידים

נהפכתי למפלצת, נהפכתי לחיה

נהפכתי ליצירה וחכיתי קשות

לרגע בו אצליח לקבל אהבה

היה קשה להיפתח, להיות מוכן, 

להיות גלוי, להראות מי אני,

חידה שעדיין לא הושלמה

שלא סיימה את הסיפור שלה

שעדיין מערערת על הקיום שלה

בכל רגע ערערתי על קיומי,

שפטתי אותו, ערערתי בו

והפרעתי למשהו להתגלגל מתוכי

הרבה פעמים לא הבנתי מה קרה

פתאום הייתי מוצא עצמי זרוק

לללא תשובה

כל הדברים האלו נגמרו,

מצאו קץ לקיומם

ברגע שנולדתי והפכתי לתינוק המושלם