כשאני רואה אותה, אני נזכר
אני נזכר בדברים הכי חשובים,
לעשות חיים!
רק מבט קטן עליה, תמונה שלה
וזה מכה בי, מה אני עושה כאן?
אני לא שייך לכאן, יש לי חיים לכבוש!
אני יוצא לריצה, לוקח מקל ביד
שם כפפות ומכה בשק מכה חזק
אני בוער, מרגיש כוח
נכנס לי משהו חזק בגוף
מתעורר וזה עדיין שם
מזכיר לי שאני חייב לעצמי משהו
הבטחה שלא יכול לשבור אותה
הרצון הזה קבור בתוכי
ובכל פעם מתעורר מחדש
פתאום הריצה כבר לא מאמץ
משהו דוחף אותי, מאיץ אותי
יותר מהר ממה שחשבתי שאני מסוגל לרוץ
פתאום האגרופים כבר לא כואבים
פתאום השק כבר לא כבד
פתאום כל תנועה מדויקת ואכזרית
פתאום אני משהו אחר
שמחכה בכל יום לקום ולהיוולד
מה עוד לא נולדתי?
יש כאלה שמרדימים אותי
יש כאלה שמדכאים אותי
מחזירים אותי חזרה לישון
ושוב אני מחכה לרגע שבו אתעורר
לרגע שבו אביט בתמונה
הרגע שבו אני גם מת וגם קם לתחייה
כאילו שהכל כאן מיועד להכשיל אותי
או לסכם לי במילים אחרות,
אתה לוחם ולא קוראים לזה מלחמה
קוראים לזה למות ולחיות.